פסק-דין בתיק ב"ל 11051-02-13

1.      לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 21.1.2013 אשר קבעה כי אין למערער נכות בגין תאונת העבודה מיום 3.7.2011.

העובדות

2.      המערער, יליד 1967, נפגע בברכו השמאלית בתאונת עבודה מיום 3.7.2011 (להלן: התאונה).

3.      ביום 21.8.2012 התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון לדון בעניינו של המערער וקבעה כי למערער נכויות זמניות כדלקמן: נכות בשיעור 50% מיום 4.7.2011 ועד ליום 31.10.2011; נכות בשיעור 30% מיום 1.11.2011 ועד ליום 29.2.2012; נכות בשיעור 20% מיום 1.3.2012 ועד ליום 31.7.2012. הוועדה הוסיפה וקבעה כי מצבו של המערער סופי מיום 1.8.2012 וכי לא נותרה לו נכות בגין התאונה.

4.      המערער הגיש ערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון. ביום 21.1.2013 התכנסה ועדה רפואית לעררים (להלן: הוועדה) לדון בעניינו של המערער. הוועדה שמעה את תלונות המערער ובא כוחו, ביצעה בדיקה קלינית ופירטה ממצאיה באופן הבא:

"בדיקת MRI מ-6.12.11 'חשד לקרע ב- ACL קדמי ..... (מילים לא ברורות) סחור הפיקה עם מעורבות של עצם הפיקה. MRI נוספת מ-14.12.12 הרצועות הצולבות תקינות. נזק לקרן האחורית של המיניסקוס המדיאלי. סחוס הפיקה מדגים שינויים זהים לשינויים מהבדיקה הקודמת הפעם ללא מעורבות גרמית.

בבדיקה ברך שמאל מנח וולגוס תקין, יישור מלא, כיפוף 145 מעלות, ברך יציבה קדמית אחורית ... (מילה לא ברורה)  לטרלית. אין נוזל חופשי תוך ברקי ואין רגישות ... (מילה לא ברורה) פמורלית. סימנים מינסקליים (מקמורי, שטיינמן) שליליים" (ההדגשה אינה במקור).

בפרק ה"סיכום ומסקנות" קבעה הוועדה כך:

"הועדה דוחה את ערר התובע. ממצאי הבדיקה הגופנית כשלעצמם אינם מקנים כל נכות. הממצאים הרדיולוגיים מינימליים כאשר הממצא ב- ACL שסוכם כ'חשד לקרע חלקי' לא תואר. בבדיקה השנייה תוארו שינויים בהבט מדיאלי של הפיקה ללא שינויים מבדיקה קודמת" .

כלומר, הוועדה דחתה את ערר המערער ואימצה את החלטת הוועדה מדרג ראשון.

5.      על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים

6.      המערער טען כי הוועדה לא דנה בטענותיו בנוגע להארכת הנכויות הזמניות בשל הגבלת התנועה בברך שמאל. עוד נטען כי הוועדה מצאה בבדיקת ה-MRI נזק לקרן האחורית של המיניסקוס ולכן היה עליה לקבוע למערער נכות על פי סעיף ליקוי 48(2)(ז)(I) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות) ולחלופין לנמק קביעתה. המערער הוסיף וטען כי הוועדה ביצעה בדיקה של טווחי התנועה בברך שמאל בלבד ולכן לא ניתן לבחון את קביעתה בדבר היעדר מגבלה בתנועות אותה ברך. לסיכום נטען כי היה על הוועדה לשקול קביעת נכות על פי סעיף ליקוי 35 לתקנות.

7.      מנגד טען המשיב כי לא נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה וכי קביעתה היא קביעה רפואית מובהקת שלבית הדין אין את הכלים או הסמכות להתערב בה.

הכרעה

8.      לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להתקבל, כמפורט להלן.

9.      כידוע, בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כאשר כבר נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה . עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן .

10.  הלכה היא כי אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה . בעניין לביא נפסק כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק" .

11.  הוועדה עיינה בבדיקות ה-MRI שביצע המערער בתאריכים 6.12.2011 ו-14.12.2012. אין חולק כי לא נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה בנוגע לבדיקה מיום 6.12.2011 וזאת חרף ה'חשד לקרע חלקי ב-ACL' (רצועה צולבת קדמית), שכן באותה בדיקה לא פורט הממצא שעל יסודו נקבע אותו חשד ובבדיקה מיום 14.12.2012 נמצא כי הרצועות הצולבות תקינות.